ישראל נחשבת למדינה מתקדמת בנושאי חקיקה ומניעת פשיעה פיננסית בשני היבטים. האחד בזכות חקיקה של חוקים ומיסוד רגולציה מתאימה המתקיימים בה באופן אינטגרלי, והשני בהיותה חלק ממדינות אשר הצטרפו למאבק בהלבנת הון ומניעת טרור. שני החוקים החשובים בהקשר זה הם חוק איסור הלבנת הון וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, אשר שניהם חלים על נותני שירותים פיננסיים. חשוב ורצוי להכיר את עיקריהם והשוני ביניהם.
עיקרי החוק
חוק איסור הלבנת הון – ראשיתו של החוק בתאריך 17.8.200. סעיף 3(א) בחוק מהווה את עיקר החוק וקובע כי מי שעושה פעולה ברכוש שמקורו במישרין או בעקיפין בעבירה ו/או רכוש ששימש לביצוע העבירה ו/או שאיפשר את ביצוע העבירה ו/או רכוש שנעברה בו העבירה, כאשר מטרת הפעולה היא הכשרת הרכוש על ידי הסתרה או הסוואה של המקור, את זהות בעלי הזכויות בו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו. כלומר כאשר מטרת הפעולה היא ניתוק הקשר בין הרכוש לבין מקורו האסור – דבר זה מהווה עבירה על החוק.
חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים) – החוק אושר בתאריך 18.7.2016. החוק מהווה רגולציה על תעשייה ענפה של נותני שירותים פיננסיים (לשעבר נותני שירותי מטבע) כגון: אשראי לעסקים קטנים ולמשקי בית, ניכיון צ'קים, פקטורינג (רכישת חובות כנגד מימון מיידי), שירותי מטבע חוץ ושירותים נוספים, המוענקים על ידי גופים שאינם בנקים או גופים מוסדיים. כמו כן נותני שירותי אשראי נכללים בחוק זה. החוק דורש מנותני שירותים פיננסיים להחזיק ברישיון למתן שירות אשראי או מתן שירות בנכס פיננסי מחולק בחוק לשני סוגים: “בסיסי” ו-“מורחב”, זאת בהתאם להיקף פעילות מחזיק הרישיון.
על מי חל החוק?
חוק איסור הלבנת הון – החוק חל על כלל המערכת הפיננסית לרבות בנקים, חברות ביטוח, חברות גמל, מנהלי תיקי השקעות, בנק הדואר ועל נותני שירותים פיננסיים.
חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים – החוק חל על נותני שירותי אשראי ונותני שירותים פיננסיים שהם אינם בנקים או גופים מוסדיים. ההגדרה בחוק היא רחבה, והיא חלה על נותני השירותים הפיננסיים בכללותם הכוללים שירותי ניכיון צ'קים, חברות השקעות, חברות מימון, שירותי מימון (הלוואה לכל מטרה), נותני שירות במטבעות קריפטוגרפיים (ביטקוין וכו'), מספקי שירות להמרת מטבע חוץ, ספקים של שירותי העברות כספים בינלאומיות, ספקי אשראי חוץ בנקאי, מפיצי כרטיסים נטענים, ארנקים אלקטרוניים ומאגדים (פרי-פייד) וחברות אשר מספקות שירותי הלוואות חברתיות.
מה נדרש כדי לעמוד בחוק?
חוק איסור הלבנת הון – צו איסור הלבנת הון החל על נותני שירותים פיננסיים מחייב כל נותן שירותים לבצע מספר פעולות בסיסיות במסגרת פעילותו: הכרת הלקוח, זיהוי ואימות של הישויות הרלוונטיות, קבלת הצהרה על נהנה ובעל שליטה, רישום, בקרות ודיווח.
חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים – כדי לפעול כנותן שירותים נדרשת, כאמור לעיל, קבלת רישיון מהממונה (רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר). קבלת הרישיון מחייבת עריכת נהלים, הנחיות פנימיות ומינוי של נושאי משרה לאותו גורם. בנוסף, פורסמו חוזרים על ידי רשות שוק ההון המחייבים עריכת חוזה למול הלקוחות ומטילים על נותני השירותים דרישות נוספות.
ענישה
חוק איסור הלבנת הון – החוק הינו חוק פלילי הכולל סנקציות עונשיות כגון מאסר וקנסות. החוק קובע עונש של 10 שנות מאסר או או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין כאשר מתרחשת פעולה שמטרתה ניתוק הקשר בין הרכוש לבין מקורו האסור.
חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים – להפרת החוק או לפעילות ללא רישיון מתאים (המונפק דרך פורטל רישוי שירותים פיננסיים) קיימות השלכות משמעותיות והן עלולות לגרום להטלת עיצום כספי וכן אחריות פלילית. החוק מטיל תקופת מאסר של 18 חודשים או קנס בשיעור פי שלושה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ואם נעברה העבירה בידי תאגיד – הקנס כפול.
סיכום
מדינת ישראל עברה שינויים רבים בתחום הסדרת השירותים הפיננסיים הניתנים בה. קודם נחקק חוק איסור הלבנת הון ולאחר מכן נחקק חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים אשר הסדיר גם תחומי פעילות שלא קיבלו התייחסות מספקת בחוק איסור הלבנת ההון. כיום, בזכות שני חוקים עיקריים אלה ישראל היא בין המדינות המתפתחות בנושא מניעת עבריינות פיננסית.
המאמר נכתב ע"י עו"ד מיכאל גילינסקי, ראש מחלקת שוק ההון בחברת אודיט בקרה וביקורת, המתמחה במתן שירותי ביקורת פנים וניהול סיכונים, ביקורת בשוק ההון, ביקורת חקירתית וממשל תאגידי.
